את הפרשה הקודמת, פרשת בראשית, חותמים הפסוקים העצובים, שלא לומר המייאשים:
וַיַּרְא יְקֹוָק כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם: וַיִּנָּחֶם יְקֹוָק כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ: וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם:
אבל בפרשה שלנו, דווקא אחרי החורבן הגדול של המבול, אנו שומעים זמירות אחרות:
וַיָּרַח יְקֹוָק אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי:
* * *
מה השתנה? מדוע בפרשת בראשית הקב"ה לא מוותר ומחריב את העולם? ומדוע בפרשת נוח ה' נותן הבטחה שלא יכה יותר את העולם? במה השתנתה פרשת בראשית מפרשת נח. מדוע בפרשת בראשית דן הקב"ה את העולם במידת הדין ובפרשת נח נותן הקב"ה אשראי בלתי מוגבל לעולם. אשראי שמטיח לנו שמה שלא יקרה ומה שלא יהיה – העולם לא יחרב.
* * *
ייתכן שהפתרון לכך נעוץ בהשוואה מפתיעה שבין בריאת העולם של פרשת בראשית לבין בריאת העולם של פרשת נח. עם יציאת נח מהתיבה החלה למעשה בריאה מחודשת של העולם. העולם שהיה חרב החל להתמלא בחיים חדשים.
כשאנו משווים את שתי הבריאות, אנו מגלים שבשתי הבריאות מופיעה בריאה של זכר ונקבה מכל מין ומין, בשתי הבריאות ניטע גן או כרם באדמה (גן העדן והכרם של נוח) בשתי הבריאות אוכל האדם מפרי הגן (או הכרם) וחוטא בכך, ובשתי הבריאות טורחים אחר כך לכסות את ערוותו.
ההשוואה בין שתי הבריאות מעניינת מאוד אולם לא פחות מעניין הוא ההבדל החוזר בין ההשוואות. בפרשת בראשית הקב"ה הוא הפועל, הוא הבורא את בעלי החיים, הוא הנוטע את הגן, הוא המכסה את האדם אחרי החטא. לעומת זאת, בפרשת נח היוצר הוא אינו הא-ל אלא דווקא האדם. האדם מכניס את החיות לתיבה ודואג ושומר עליהם בחיים. האדם (נח) הוא הנוטע את הכרם. האדם (שם ויפת) הוא המכסה את ערוות החוטא (נח).
מסתבר למרבה הפלא שדווקא מעשי ידיו של הקב"ה לא מחזיקים מעמד בעוד שעל מעשי ידי האדם ניתנת הבטחה לנצחיות. את הבריאה הא-לוהית בפרשת בראשית מחריב הבורא, את הבריאה האנושית של פרשת נח משאיר הקב"ה בכל מצב.
* * *
בספר שמות אנו מוצאים דוגמא נוספת למעשה הא-לוהים אשר נשברים ולמעשה האדם שמחזיקים מעמד. הלוחות הראשונים שהיו מכבת א-לוהים נשברו בעוד שהלוחות השניים שנפסלו על ידי משה רבינו נשארו שלמים. גם כאן אנו רואים שלמרבה הפלא שהנצחיות מגיעה דווקא למעשי ידי האדם ולא למעשי הבורא.
* * *
אחד הלקחים החשובים שלמדתי בשנותי הראשונות בעולם החינוך היה חשיבות המעורבות של התלמידים. גיליתי שכשהצוות החינוכי מארגן בעצמו שבת לתלמידים מחוץ לישיבה התלמידים הרבה פחות נהנים מאשר כשהם מארגנים שבת כזאת בעצמם. גיליתי שדווקא כשהתלמידים מזיעים על הארגון של השבת הם הרבה יותר נהנים ממנה. כשהם באים לשבת מן המוכן הם מפיקים מהשבת הרבה פחות.
זהו כנראה הלקח של בריאת העולם בפרשת נח וגם של הלוחות השניים. כדי שמשהו יחזיק מעמד בעולם עליו להיעשות על ידי האדם. כשהאדם מקבל מתנה שלא עמל עליה ולא טרח בה הוא מאוד נהנה ממנה אבל לא מרגיש שותף ואכפתי בנוגע אליה.
העולם שנברא בפרשת נח יחזיק מעמד כיוון שהאדם היה שותף בבריאתו. האדם היה חלק מהבריאה. כשהאדם חלק מהבריאה יהיה לו יותר חיבור אליה. אולי זהו גם הסוד של העונש שהוטל על אדם וחוה. האדם קיבל עונש שמהותו היא תיקון. האדם יעבוד קשה כדי לגדל את פירות האדמה. וזהו באמת תיקון גדול. מעכשיו האדם יפסיק להיות אורח זמני בכדור הארץ ויתחיל להיות שותף לבריאה ולעולם.
שותפות זאת חשובה לא רק בבריאת העולם אלא גם בתורה עצמה. הלוחות השניים מלמדים אותנו שאם לא נהיה שותפים ביצירת התורה בעצמנו, ואם לא נעמול על לימוד התורה, התורה לא תחזיק מעמד בידינו. כדי לשמור על התורה כנכס נצחי אנחנו צריכים להזיע ולעמול קשה על יצירתה ולימודה. רק הזורעים בדמעה, ברינה יקצורו.