'ואם החרש תחרישי
בעת הזאת,
רווח והצלה יעמוד ליהודים
ממקום אחר…'
* * *
השליח לא ידע את נפשו. לפני שנה הוא נשלח לברזיל, כדי להביא משם קבוצת צעירים יהודים לארץ. הוא עמל קשות, ולבסוף הצליח לגבש קבוצה נחמדה וטובה שהתעתדה להגיע לארץ לשנה של לימודים ופעילויות. הניסיון מלמד ששנה כזאת מקרבת אותם מאוד לארץ שלנו ולעם שלנו.
ואז פרצה האינתיפאדה השניה. פיגועי חבלה ומאות הרוגים גרמו לקבוצה לקבל רגליים קרות. 'אנחנו מפחדים להגיע', הודיעו לשליח, 'מאוד מסוכן שם בארץ הקודש'. השליח השתתק. מאוחר יותר ניגש לראש הישיבה שלו להתייעץ איתו. הוא האמין שראש הישיבה יוכל לתת לו עצה טובה, איך ליצור אצלם תחושה של אכפתיות ומסירות נפש.
הרב עמיטל זצ"ל הקשיב לשליח ואז הפתיע אותו. 'אל תנסה לשכנע אותם', אמר הרב עמיטל, 'תגיד להם שאם הם לא רוצים לבוא, שלא יבואו – אנחנו נסתדר בלעדיהם…'.
* * *
מאחורי הדברים של מרדכי היהודי לאסתר, ושל הרב עמיטל לשליח מסתתרת אמונה גדולה בכוחו הפנימי של האדם. אמונה בטוב הפנימי ובתחושת האחריות ששוכנת בליבו של כל אחד מאיתנו.
כשיש משימה חשובה הנטייה שלנו היא לשכנע את הזולת ולנסות ללחוץ, לעודד ולהמריץ אותו לקחת אחריות. אנחנו חושבים שהוא מעצמו לא מבין את גודל השעה. אנחנו מרגישים חובה להבהיר לו בדיוק מה נדרש ממנו.
התוצאה הגרועה של התנהלות כזו היא שהזולת נכנס לעמדת התגוננות. אנחנו תופסים צד אחד, הזולת תופס את הצד השני. אנשים לא אוהבים שמכתיבים להם מה לעשות. אנשים רוצים להחליט בעצמם.
התוצאה הגרועה יותר של התנהלות זו היא שהאחריות נשארת אצלנו, במקום לעבור לזולת. הזולת לא מרגיש אחריות – יש מישהו אחר שמקבל על עצמו את האחריות.
התשובה הפשוטה של הרב עמיטל מעבירה את האחריות מאיתנו לזולת. הזולת לא נתבע להגיע לארץ כדי לעזור לנו, הוא נתבע להגיע לארץ כיוון שזאת האחריות שלו. הוא לא עושה לנו טובה אלא לעצמו. האחריות מוטלת על כתפיו והתוצאות של מעשיו ישפיעו עליו בלבד.
אם אנחנו באמת מאמינים באדם, אנחנו צריכים להאמין שיש לו מספיק אחריות אישית כדי להבין בעצמו את גודל השעה. אם אנחנו לא מאמינים באחריות האישית שלו- למה שהוא יאמין בה?
* * *
'ואם החרש תחרישי
בעת הזאת,
רווח והצלה יעמוד ליהודים
ממקום אחר…'
* * *
דבריו של מרדכי משקפים אמונה גדולה בבורא העולם ובנצחיותה של האומה. דבריו של מרדכי משקפים גם אמונה גדולה באדם ובטוב העמוק שבנפשו.