כשלון הוא חלק מהצלחה. אי אפשר להגיע להצלחה בלי כשלון שנלווה אליה. לא קל להבין את זה ועוד יותר קשה להסביר את זה. מעניין שכבר לפני מאה שנה ניסה פעם ראש ישיבה להסביר לשכניו את הקושי והבעייתיות שבחינוך.

בתחילת המאה הקודמת היו לא מעט ישיבות שהיו כפופות לתושבי העיר מבחינה כלכלית. הרבה פעמים חלק ניכר מהתלמידים עצמם הגיעו מהעיר. פעם באו תושבי עיר אחת להתלונן בפני ראש הישיבה שבעירם. הם קבלו בפניו על כך שכמה מהתלמידים שלו מסתובבים בלילה עם כל הארחי פרחי של העיר.

ראש הישיבה הנ"ל לא נבהל. הוא אמר להם שיש בעיר עוד בחורים שלא לומדים בישיבה שלו. הוא שאל אותם איך הם מתנהגים. הם ענו לו שגם הם מסתובבים בלילה עם הארחי פרחי. אז חייך ראש הישיבה, והשיב להם בתרועת נצחון: "אם כך התלונה שלכם נגד הבחורים שלומדים אצלי היא לא על ההתנהגות שלהם בלילה, אלא על זה שהם לומדים תורה ביום".

יותר קל להסתכל על חצי הכוס הריקה, זה תמיד בולט. הרבה יותר קשה להסתכל על החלק המלא.

הפוסט "הצד הבהיר" הופיע לראשונה ב-הישיבה התיכונית הר עציון.

וַיַּרְא יְקֹוָק כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם: וַיִּנָּחֶם יְקֹוָק כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ: וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד  עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם:

אבל בפרשה שלנו, דווקא אחרי החורבן הגדול של המבול, אנו שומעים זמירות אחרות:

וַיָּרַח יְקֹוָק אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי:

*                   *                   *

מה השתנה? מדוע בפרשת בראשית הקב"ה לא מוותר ומחריב את העולם? ומדוע בפרשת נוח ה' נותן הבטחה שלא יכה יותר את העולם? במה השתנתה פרשת בראשית מפרשת נח. מדוע בפרשת בראשית דן הקב"ה את העולם במידת הדין ובפרשת נח נותן הקב"ה אשראי בלתי מוגבל לעולם. אשראי שמטיח לנו שמה שלא יקרה ומה שלא יהיה – העולם לא יחרב.

*                   *                   *

ייתכן שהפתרון לכך נעוץ בהשוואה מפתיעה שבין בריאת העולם של פרשת בראשית לבין בריאת העולם של פרשת נח. עם יציאת נח מהתיבה החלה למעשה בריאה מחודשת של העולם. העולם שהיה חרב החל להתמלא בחיים חדשים.

כשאנו משווים את שתי הבריאות, אנו מגלים שבשתי הבריאות מופיעה בריאה של זכר ונקבה מכל מין ומין, בשתי הבריאות ניטע גן או כרם באדמה (גן העדן והכרם של נוח) בשתי הבריאות אוכל האדם מפרי הגן (או הכרם) וחוטא בכך, ובשתי הבריאות טורחים אחר כך לכסות את ערוותו.

ההשוואה בין שתי הבריאות מעניינת מאוד אולם לא פחות מעניין הוא ההבדל החוזר בין ההשוואות. בפרשת בראשית הקב"ה הוא הפועל, הוא הבורא את בעלי החיים, הוא הנוטע את הגן, הוא המכסה את האדם אחרי החטא. לעומת זאת, בפרשת נח היוצר הוא אינו הא-ל אלא דווקא האדם. האדם מכניס את החיות לתיבה ודואג ושומר עליהם בחיים. האדם (נח) הוא הנוטע את הכרם. האדם (שם ויפת) הוא המכסה את ערוות החוטא (נח).

מסתבר למרבה הפלא שדווקא מעשי ידיו של הקב"ה לא מחזיקים מעמד בעוד שעל מעשי ידי האדם ניתנת הבטחה לנצחיות. את הבריאה הא-לוהית בפרשת בראשית מחריב הבורא, את הבריאה האנושית של פרשת נח משאיר הקב"ה בכל מצב.

*                   *                   *

בספר שמות אנו מוצאים דוגמא נוספת למעשה הא-לוהים אשר נשברים ולמעשה האדם שמחזיקים מעמד. הלוחות הראשונים שהיו מכבת א-לוהים נשברו בעוד שהלוחות השניים שנפסלו על ידי משה רבינו נשארו שלמים. גם כאן אנו רואים שלמרבה הפלא שהנצחיות מגיעה דווקא למעשי ידי האדם ולא למעשי הבורא.

*                   *                   *

אחד הלקחים החשובים שלמדתי בשנותי הראשונות בעולם החינוך היה חשיבות המעורבות של התלמידים. גיליתי שכשהצוות החינוכי מארגן בעצמו שבת לתלמידים מחוץ לישיבה התלמידים הרבה פחות נהנים מאשר כשהם מארגנים שבת כזאת בעצמם. גיליתי שדווקא כשהתלמידים מזיעים על הארגון של השבת הם הרבה יותר נהנים ממנה. כשהם באים לשבת מן המוכן הם מפיקים מהשבת הרבה פחות.

זהו כנראה הלקח של בריאת העולם בפרשת נח וגם של הלוחות השניים. כדי שמשהו יחזיק מעמד בעולם עליו להיעשות על ידי האדם. כשהאדם מקבל מתנה שלא עמל עליה ולא טרח בה הוא מאוד נהנה ממנה אבל לא מרגיש שותף ואכפתי בנוגע אליה.

העולם שנברא בפרשת נח יחזיק מעמד כיוון שהאדם היה שותף בבריאתו. האדם היה חלק מהבריאה. כשהאדם חלק מהבריאה יהיה לו יותר חיבור אליה. אולי זהו גם הסוד של העונש שהוטל על אדם וחוה. האדם קיבל עונש שמהותו היא תיקון. האדם יעבוד קשה כדי לגדל את פירות האדמה. וזהו באמת תיקון גדול. מעכשיו האדם יפסיק להיות אורח זמני בכדור הארץ ויתחיל להיות שותף לבריאה ולעולם.

שותפות זאת חשובה לא רק בבריאת העולם אלא גם בתורה עצמה. הלוחות השניים מלמדים אותנו שאם לא נהיה שותפים ביצירת התורה בעצמנו, ואם לא נעמול על לימוד התורה, התורה לא תחזיק מעמד בידינו. כדי לשמור על התורה כנכס נצחי אנחנו צריכים להזיע ולעמול קשה על יצירתה ולימודה. רק הזורעים בדמעה, ברינה יקצורו.

הפוסט חשיבות המעורבות הופיע לראשונה ב-הישיבה התיכונית הר עציון.

כשהילד יושב שעות מול המסך המרצד של הטלויזיה זה יכול לתסכל מאוד את ההורים. בכל זאת יש הבדל גדול בין אבא שצועק על הילד 'כמה זמן אתה יכול לשבת ככה. כל כך הרבה שטויות מראים שם, איך זה לא משעמם אותך' לבין אבא שפונה לבן בשקט ואומר: 'אני מאוד מבין מה מעניין בטלויזיה. גם לי במקומך היה קשה מאוד לעזוב את המסך הזה. אבל אין ברירה, השהות הממושכת הזאת משחיתה אותך. אני חייב לאלץ אותך להמנע מלהסתכל על הטלויזיה כל כך הרבה זמן. אני יודע שזה קשה לך אבל אין ברירה'

האב המבין יכול לכפות יותר מהאב הצועק, הבן שלו יקבל זאת הרבה יותר בקלות.

העקרון הזה נכון על ילדים מתבגרים ונכון גם ביחס שלנו לכל אדם אחר, ובמיוחד ביחס לבן הזוג. לא תמיד צריך הסכמה מהבן זוג, תמיד צריך הבנה. סוף סוף, בתוך כל מבוגר מתחבא ילד מתבגר.        

הפוסט כל מה שאנו צריכים זה הבנה הופיע לראשונה ב-הישיבה התיכונית הר עציון.

'עזוב', ענה לו הבן 'איך אני אגיע למעלה'?

האב הביט בבן במבט נוזף, 'נו…'

'טוב בסדר', אמר הבן, באי רצון מופגן, והחל לחפש דרך לעלות למעלה. לבסוף התקין הבן סולם מאולתר מכמה עצים שאסף. הוא השעין את הסולם על העץ והחל לטפס. הקן היה ממש בראש העץ וכדי להגיע אליו הוא נאלץ לטפס לגובה רב.

אחרי מאמצים מרובים הצליח הבן לשלח את האם, הוא אסף את הביצים והתחיל לרדת. למטה נאסף כבר המון אדם שנהנה לצפות במחזה. בשלב מסויים הם התחילו להריע לו ולמחוא כפיים. הבן השתדל להתעלם מהרעש – הירידה מהעץ היתה משימה לא פשוטה. ביד אחת החזיק הבן בסולם ובשניה בביצים. כדי לשמור על שיווי המשקל היה על הבן להתרכז בירידה ולהתעלם מהצעקות שהופנו אליו מלמטה.

זה קרה מהר מאוד. אף אחד לא הצליח לתאר במדויק את מה שארע. מה שברור זה רק שכשהבן היה בגובה חמישה מטרים מהקרקע הוא איבד את האחיזה ונפל למטה.

                             *                   *                   *

בין האנשים שצפו במחזה היה גם תלמיד חכם חשוב – אלישע בן אבויה. כשהביט אלישע בגופת הבן שהיתה מוטלת על הקרקע תחל הספק לבצבץ. 'הילד הזה קיים עכשיו שתי מצוות, גם כיבוד אב וגם שילוח הקן'. מחשבותיו של אלישע נדדו לבית המדרש, 'רק היום לימדתי את תלמידיי שעל שתי מצוות אלו פסקה התורה שכר מפורש – 'למען יאריכון ימיך'. איזה יאריכון ואיזה ימיך?!'

כעבור זמן לא רב נפוצה השמועה – אלישע בן אבויה התפקר.

                             *                   *                   *

שנים מאוחר יותר התייחס נכדו של אלישע, לסוגיית אריכות הימים. 'אין לך כל מצוה ומצוה שמתן שכרה בצדה שאין תחית המתים תלויה בה', קבע הנכד – רבי יעקב. 'למען יאריכון ימיך' אין משמעותו שכר פשטני של אריכות ימים. המונח מתייחס לשכר עמוק ומשמעותי יותר שיגיע רק בעוה"ב ובתחיית המתים.

הגמרא בחולין, שמביאה את דברי רבי יעקב, מציינת שאם הסבא היה יודע את ההסבר של נכדו הוא לא היה עוזב את היהדות.

הלקח שצריך ללמוד מהסיפור של אלישע בן אבויה ונכדו הוא כפול. הדבר ראשון שיש ללמוד הוא שאין צדק מושלם בעולם. הצדק המושלם קיים רק במכלול של העולם הזה והעולם הבא. מי שמחפש צדק ושלמות בעולם הזה יתאכזב מאוד בסוף היום.

הדבר השני שיש ללמוד הוא שאסור להירתע מהאמת. הרבה יותר נוח ללמד שכיבוד הורים מזכה באריכות ימים בעולם הזה. הבנה כזאת היא יותר נוחה ונעימה וגם יותר מתיישבת עם פשט הכתובים. אבל אם אנו יודעים שהתורה התכוונה למשמעות עמוקה יותר, משמעות שבמבט ראשוני היא פחות נוחה, אסור לנו להסתיר זאת. בסוף האמת תתגלה, ואז נצטרך לתרץ ולהצטדק. כשבורחים מבעיות הן לא נעלמות, הן בסך הכל מתעכבות. כשההבעיות יופיעו מחדש הן יהיו הרבה יותר קשות ומאיימות.

כשיש לנו תשובה קשה ובעייתית עדיף להגיד אותה ולא להתחמק. לילדים יש חיישנים מאוד חדים. הם קולטים מהר מאוד כשמנסים 'לסבן' אותם. אסור לשכוח שהאמת היא התשובה הטובה ביותר גם כשהיא כואבת, קשה ולא מלאה. לאף אחד בעולם אין תשובות לכל הבעיות. מי שטוען שיש לו תשובה לכל שאלה ובעיה הוא או שקרן או טיפש.

והאמת תוֹרֶה דרכה.

הפוסט שקר צף על פני המים הופיע לראשונה ב-הישיבה התיכונית הר עציון.

עיניו הדומעות נתקלו לפתע באבן חקוקה שהמים עברו מעליה. הרועה התבונן באבן שעה ארוכה ואז קם בפתאומיות וניגש לחבורת רועים שישבה לידו. 'מי חקק את האבן הזאת' שאל אותם הרועה. הרועים גיחכו, 'עקיבא, אתה חושב שמישהו טרח לרדת למטה לחקוק את האבן. המים שעוברים עליה כבר שנים, חקקו את האבן'.

הרועה לא הגיב, הוא עמד במקומו המום. לאט לאט הוא התחיל לעכל את המשמעות של דבריהם. ' 'המים חקקו את האבן', המים הרכים האלו חקקו את הסלע האדיר והקשה. כנראה שיש סיכוי'.

את הדרך הביתה עשה הרועה בריצה. כשהגיע הביתה תפס את בנו ורץ יחד איתו לבית מלמד התינוקות. 'מהיום אתה מלמד גם אותי' הודיע הרועה למלמד. המלמד ההמום ניסה להניא אותו מהרעיון. 'עקיבא, אמנם יש לך בן מוצלח מאוד, אבל אתה כבר בן ארבעים. תמשיך לרעות את הצאן ותן לבן שלך ללמוד בשקט'. הרועה לא הקשיב. הוא תפס את הלוח בקצה אחד והגיש את הקצה השני לבנו.

'תרשום את כל האותיות על הלוח' ציווה הרועה. המלמד רשם.

                             *                   *                   *

'מי יודיע לו?' תהו האנשים. עשרים וארבע אלף תלמידים היו לו, רובם כבר מתו. נשארה רק הקבוצה מגבת. עכשיו הגיע הבשורה המרה, גם הם מתו. לבסוף אחד האנשים תפס אומץ. הוא פתח את הדלת ונכנס לחדר. בחדר ישב ר' עקיבא ולמד. 'רבינו' קרא האיש ודמעות בעינו. ר' עקיבא הרים את ראשו. 'רבינו, הכל אבוד', הוסיף האיש, 'גם התלמידים מגבת נספו'.

ר' עקיבא דפק על השולחן. 'שום דבר לא אבוד, אתה שומע, שום דבר לא אבוד'. הוא עצר לרגע ואז אמר: 'תכניס את כולם אני רוצה לדבר איתם'.

כל מי שהיה באותו זמן בחדר לא שכח את השיחה הזאת עד יום מותו. 'אנחנו ננצח' פנה אליהם ר' עקיבא, 'אסור להתייאש'.

'אתם יודעים מה היתה הטעות שלי. ניסיתי ללכת בגדול וללמד כמה שיותר תלמידים. חשבתי שכך נפיץ את התורה, אבל טעיתי. התלמידים למדו אבל לא היה לי זמן להשקיע בהם. אתם יודעים איך הם התנהגו אחד כלפי השני. הם ידעו תורה, אבל הם לא נהגו כבוד אחד בשני. עכשיו אני אלך בדרך אחרת אני אקח מעט תלמידים ואשקיע בהם את כולי. אחר כך גם הם ילמדו תלמידים משלהם. כך נפיץ את התורה, לאט אבל בטוח. אתם יודעים למה אני לא נשבר? אני זוכר איך התחלתי בגיל ארבעים בלי לדעת כלום ואיך התקדמתי מאז'.

                             *                   *                   *

ר' עקיבא הלך דרומה והתחיל ללמד חמישה תלמידים: מאיר, יהודה, שמעון בר יוחאי, יוסי, ואלעזר בן שמוע. הוא לימד אותם את כל תורתו והם לא הכזיבו. כל אחד מתלמידיו אלו הפך למגדלור ענק. ר' מאיר כתב את הבסיס למשנה, ר' יהודה את הבסיס לספרא ור' שמעון בר יוחאי את הבסיס לספרי.

                             *                   *                   *

'ניצחנו' הכריז הנציב הרומי, כשסרקו את בשרו של ר' עקיבא במסרקות של ברזל.

'ניצחנו' הכריזו תלמידי ר' עקיבא, מאות שנים מאוחר יותר, 'מרומא האדירה לא נשאר כלום. מחמשת התלמידים של ר' עקיבא יצאו מיליונים של תלמידים'.                

הפוסט צודק מי שצודק אחרון הופיע לראשונה ב-הישיבה התיכונית הר עציון.

'זה יפה מאוד, הספקת לא מעט, אבל מה מטריד אותך?'

התלמיד שתק, בעיניו החלו לבצבץ דמעות. אחרי זמן שנדמה כנצח אזר התלמיד אומץ. 'אין טעם ללימודיי; אני לא זוכר כלום'.

הרב הסתכל בעיניו הדומעות של התלמיד. 'אני יודע שזה מאוד מתסכל, אולם חשוב שתדע, שאתה לא האדם הראשון שנתקל בבעיה הקשה הזאת. המדרש מספר שאפילו משה רבינו שכח את מה שהוא למד, אבל אתה בטח רוצה תשובה יותר מעשית. אספר לך סיפור'.

                             *                   *                   *

האנשים בכפר תמהו מאוד. הם עמדו מסביבו כבר שעה, ועקבו אחריו במבטים משתאים. האדם שעליו הביטו שאב מים מהבאר בעזרת דלי. אחרי שגמר האיש לשאוב את המים, הוא היה הולך עם הדלי כברת דרך, ושופך את תכולתו לבריכה. מקור התמיהה של הסובבים היתה העובדה שבדלי היה חור וכל המים נזלו מהחור. האיש שאב עשרות פעמים מים מהבאר ובעודו מזיע מהחום ומהמאמץ היה הולך עם הדלי הנוזל אל הבריכה. לבסוף החליטו האנשים לשאול את האיש לפשר מעשיו.

'למה אתה מבזבז את הזמן והמאמץ שלך בשאיבת מים בדלי נקוב?

האיש הפסיק מעבודתו, חייך וענה להם:

'יש לכך שלוש סיבות: הסיבה הראשונה היא פשוטה – משלמים לי כסף על זה. הסיבה השניה היא, שלמרות שרוב המים נוזלים, חלק קטן מהמים נשאר בדלי. והסיבה השלישית שאולי תפתיע אתכם היא שהדלי נהיה נקי…'

                             *                   *                   *

המשל של מו"ר הרב ליכטנשטיין זצ"ל (שהובא בפניכם בתוספות קלות) מכיל בתוכו שלוש נקודות חשובות.

הנקודה הראשונה היא העובדה שאנו לומדים תורה כי כך הצטווינו על ידי בוראנו. הקב"ה ציווה אותנו ללמוד והוא יתן לנו שכר על כל מילה ומילה שאנו לומדים – 'הם עמלים ואינם מקבלים שכר ואנו עמלים ומקבלים שכר'.

הנקודה השניה היא העובדה שלמרות שנראה לנו שאנו שוכחים הכל, זה לא נכון. תמיד נשאר משהו (קטן או גדול) שאנחנו זוכרים. זה נכון שנשארים מעט מאוד מים בדלי, אבל תמיד כדאי להסתכל על 'חצי' הדלי המלא. (וזה נכון גם כשה'חצי' הוא עשירית).

הנקודה השלישית, והיא בעיניי המשמעותית ביותר, היא העובדה שהדלי נהיה נקי. לימוד התורה חשוב לא רק בגלל הידע שאנו קונים. לימוד התורה חשוב בגלל עצם לימודו. הלימוד משפיע על נפש האדם ומטיב איתה. התורה הופכת את האדם לאדם טוב יותר ולאדם שקרוב יותר לבוראו.

אף אחד לא שואל למה אנחנו מתפללים; הרי ממילא אנחנו לא זוכרים כלום מהתפילה. אנחנו מאמינים שיש חשיבות לתפילה לכשעצמה. בעזרת התפילה אנחנו מתקרבים לבוראנו, ובעזרתה הוא גם מקשיב לבקשתנו. לתפילה יש ערך עצמאי, גם אם רישומה נשכח אחר כך. גם לתורה יש ערך עצמאי. עצם הלימוד חשוב וזאת מעבר לידע שרכשנו. גם אם שכחנו הכל אחר כך, הרושם נשאר.

אין זה המקום לפרט ולהסביר מהי החשיבות העצמאית שיש בלימוד התורה וכיצד היא משפיעה על נפשו של האדם. נסתפק בכך שנצביע על ההשפעה הממכרת שיש ללימוד התורה. כל מי שמכיר קצת את ההיקף הרחב של לימוד הדף היומי יודע שקשה מאוד להסביר את התופעה המדהימה הזאת. אלמלא העוצמה הפנימית של התורה אנשים לא היו מתמסרים בצורה כזאת מוחלטת ללימוד. כדי להעיר אנשים מוקדם בבוקר, צריך להציע להם משהו אמיתי ויקר.

יש ערך גדול מאוד בלזכור ולדעת את התורה. אבל יש גם ערך גדול בעצם המפגש איתה.

הפוסט יש חור בדלי הופיע לראשונה ב-הישיבה התיכונית הר עציון.

כמו לכל דבר טוב וחשוב גם לתופעה זו ישנה נקודת תורפה. החברה הישראלית היא מגוונת מאוד והטרוגנית. יש כאלו שקשורים לתורה (גם אם הם לא יודעים זאת) ושמחים על ההזדמנות להניח תפילין. אבל יש גם כאלו שיוזמה כזאת רק מפחידה אותם ומאיימת עליהם. אותם אנשים מתייחסים לדוכנים הללו בזלזול ובניכור. לא מן הנמנע כי המפגש שלהם עם הדוכנים האלו רק יגרום להם להתרחק עוד יותר מהיהדות.

חז"ל קבעו שאין לרצות אדם בשעת כעסו. לא מומלץ להסביר לאדם כעוס למה הכעס שלו לא במקום. מי שיתעלם מדברי חז"ל הנ"ל יגלה לצערו עובדה כואבת. הריצוי שלו לא הקטין את הלהבות אלא רק הגדיל אותם.

גם בנושא שלנו חשוב לזכור את הכלל הזה. ישנם לא מעט אנשים שניסיון ישיר ל'רצות אותם' יגדיל את הניכור בינם לבין היהדות וירחיק אותם עוד יותר מהבורא. התפילין המופלאות שמקשרות אותנו לבורא נראות מהזווית שלהם באור קצת שונה. בשבילם הם לא יותר מאזיקים כובלים. 

*                   *                   *

בליל שבת חורפי בשנת תשס"ג, תקפו מחבלים שפלים קבוצת מתפללים שחזרה מתפילת ליל שבת במערת המכפלה. מח"ט חברון דאז, אל"מ דרור ויינברג, קפץ מהלשכה שלו הישר לתוך האש. דרור הי"ד ועוד עשרה קדושי עליון נהרגו באותו ערב בקרב עקוב מדם.

מאז מותו נכנס דרור לפנתיאון של הציבור הדתי לאומי. אדם ערכי, שמחוייב לתורת ה' ויחד עם זאת גם לוחם ומפקד מוכשר ונועז. מוקדם עוד לקבוע האם הוא יהיה ה'יוני נתניהו' שלנו כפי שנטען לאחר מותו. אבל ברור שדמותו המרשימה תיחקק בתודעה של הציבור שלנו.

בחוברת שיצאה לזכרו של דרור הובא הספד שנשא על קברו יריב יערי, חבר קיבוץ מעברות. כך אומר ה'שמוצניק' על חברו ה'דוס', אל"מ דרור ויינברג הי"ד:  

"בחג פסח אחד בצבא זכור לי שנשארתי עם יאיר ודרור לבד – והשאר לא עסקו כלל בקריאת ההגדה. שניהם לא התלוננו ולא לחצו על אחרים להשתתף, לא בפסח ולא בשום דבר אחר, צריך היה למצוץ מהם הסברים ותשובות – אף לא טיפה של כפיה דתית או ניסיון להחזירנו בתשובה. רק דוגמא אישית ופתיחות לשיחה והסבר מול השאלות שלנו…

כאמור השונות כביכול ביני לבין הדוס הקטן היתה גדולה. למרות כל זאת… השונות הפכה למקור של עניין ושל כוח… עבורנו ולעיתים גם עבור רבים אחרים שימש, והיה יכול לשמש עוד רבות (דרור)… כגשר בין דתיים לחילונים" (מתוך 'וקראתם דרור בארץ').

                          *                *                *

אסור שנשכח את המחוייבות שלנו לכלל. אחד הכללים החשובים והראשוניים בתורה הוא 'כל ישראל ערבים זה לזה'. התורה קבעה שכל אחד מאיתנו מחוייב לדאוג לחברו. עם זאת אין לשכוח שגם לכלל זה נקבעה הגבלה חשובה – 'כשם שיש מצוה לומר דבר הנשמע כך יש מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע'.

ישנו קו דק מאוד שעובר ביו אחריות ואכפתיות לבין פטרונות וניג'וז. אותו קו שעובר גם בין עצה טובה לבין העקה. כשהזולת מגלה כלפיך אמפטיה ואכפתיות זה מחמם את הלב כשהזולת מגזים ונכנס לוורידים זה עלול להעלות את הסעיף.

חשוב שנלך להדליק נרות, צריך רק לשים לב שבדרך אנחנו לא מכבים נרות של אחרים.

הפוסט חכמים היזהרו במעשיכם הופיע לראשונה ב-הישיבה התיכונית הר עציון.

צריך אדם לטפל בבנו עד י"ג שנה.

מכאן ואילך צריך שיאמר –

'ברוך שפטרני מענשו של זה'

(ילקוט שמעוני תולדות קי)

                                        *                   *                   *

קביעתו של ר' אלעזר, בנו המפורסם של רבי שמעון בר יוחאי, אינה פשוטה. אנחנו רגילים להניח שברכת 'ברוך שפטרנו' היא סוג של 'ברכת שבח והודאה'. שבח והודאה על העול שהוסר מעל כתפינו. 'איזו הקלה', איננו חייבים עוד לטפל בילד המתבגר. מעמסה כבדה הוסרה מעלינו.

רבי אלעזר חשב אחרת. רבי אלעזר לא מאפשר לאב, אם הוא רוצה, לברך 'ברוך שפטרנו'. רבי אלעזר מחייב את האב לברך 'ברוך שפטרנו'. רבי אלעזר דורש מההורים שתי דרישות. דרישה אחת, לטפל בילד ולחנכו עד גיל מצוות. דרישה שנייה, לברך 'ברוך שפטרנו' כשהגיע הילד לגיל מצוות. גדולה השנייה מן הראשונה.

'ברוך שפטרנו' אינו ברכת השבח. 'ברוך שפטרנו' הוא הצהרה. הצהרה של ההורים שהם אינם אחראים עוד על בנם. עם הגיע הילד לגיל מצוות מעבירים ההורים את האחריות על הילד לידיו שלו. תמה תקופת המנדט.

הילד צריך להיות עצמאי. האחריות על מעשיו תהיה מונחת רק על כתפיו הקטנות. הילד אינו רובוט, יציר כפי הוריו. הילד הינו אישיות עצמאית בעלת אחריות פנימית. הוא אינו אמור לשרת את מאווי הוריו. עליו לפרוח בהתאם לאופיו הייחודי.

                                        *                   *                   *

עם הגיע הבת או הבן לגיל מצוות, מוטלות על המשפחה שתי משימות. משימה ראשונה מוטלת על המתבגרים הצעירים – משימת קבלת האחריות. משימה שניה, קשה בהרבה מן הראשונה, מוטלת על כתפי ההורים – משימת הסרת האחריות. קשה לקבל אחריות. קשה הרבה יותר להסיר אחריות.

את האחריות יש להסיר בשלבים. הסרת אחריות בבת אחת היא דבר מסוכן וכנראה גם בלתי אפשרי. איך יכול בן אנוש להוריד מעצמו אחריות בן לילה? טוב לה לאחריות שתעבור מההורים לילד בתהליך ארוך וממושך. קמעא קמעא יורידו ההורים אחריות, קמעא קמעא יקבל הילד אחריות.

המסע ארוך. בסופו ידעו ההורים, כי הנערה או הנער אינם סוג של שכפול או צילום. הנערים הינם הם עצמם.

                                        *                   *                   *

אסור שקשר בין הורים לילדים יהיה מבוסס על תלות ואחריות. קשר בין הורים לילדים צריך להיות עמוק ומשמעותי הרבה יותר. נפש האדם מחוברת לשורשיה. כל אחד מבני משפחתנו תופס מקום בחלל הנפש הפנימית שלנו. כולנו רקמה משפחתית אחת חיה.

לעיתים עננת כעס ומכאוב מתקדרת ומסתירה את החיבור הנפשי המיוחד שבין האדם להוריו. אבל, גם אז, כשדומה שהעננה השחורה מכסה הכל, החיבור אינו נעלם. כלום יכולים שורשיו של האדם להעלם? 'מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה'.

העברת האחריות אל הנערים, והשחרור מהשעבוד להורים, יסיעו להורים ולנערים לגלות עד כמה הם קשורים זה לזה. נברך 'ברוך שפטרנו', נברך את הילד בברכת הצלחה, נמשיך ללוות אותו תמיד ונשתדל שלא להפריע או להטיל עליו צל.

                                        *                   *                   *

מכאן ואילך צריך שיאמר – 'ברוך שפטרני מענשו של זה'

הפוסט שיר ודיבור – אור וחינוך הופיע לראשונה ב-הישיבה התיכונית הר עציון.

בעת הזאת,

רווח והצלה יעמוד ליהודים

ממקום אחר…'

                                       *                   *                   *

השליח לא ידע את נפשו. לפני שנה הוא נשלח לברזיל, כדי להביא משם קבוצת צעירים יהודים לארץ. הוא עמל קשות, ולבסוף הצליח לגבש קבוצה נחמדה וטובה שהתעתדה להגיע לארץ לשנה של לימודים ופעילויות. הניסיון מלמד ששנה כזאת מקרבת אותם מאוד לארץ שלנו ולעם שלנו.

ואז פרצה האינתיפאדה השניה. פיגועי חבלה ומאות הרוגים גרמו לקבוצה לקבל רגליים קרות. 'אנחנו מפחדים להגיע', הודיעו לשליח, 'מאוד מסוכן שם בארץ הקודש'. השליח השתתק. מאוחר יותר ניגש לראש הישיבה שלו להתייעץ איתו. הוא האמין שראש הישיבה יוכל לתת לו עצה טובה, איך ליצור אצלם תחושה של אכפתיות ומסירות נפש.  

הרב עמיטל זצ"ל הקשיב לשליח ואז הפתיע אותו. 'אל תנסה לשכנע אותם', אמר הרב עמיטל, 'תגיד להם שאם הם לא רוצים לבוא, שלא יבואו – אנחנו נסתדר בלעדיהם…'.

                                       *                   *                   *

מאחורי הדברים של מרדכי היהודי לאסתר, ושל הרב עמיטל לשליח מסתתרת אמונה גדולה בכוחו הפנימי של האדם. אמונה בטוב הפנימי ובתחושת האחריות ששוכנת בליבו של כל אחד מאיתנו.

כשיש משימה חשובה הנטייה שלנו היא לשכנע את הזולת ולנסות ללחוץ, לעודד ולהמריץ אותו לקחת אחריות. אנחנו חושבים שהוא מעצמו לא מבין את גודל השעה. אנחנו מרגישים חובה להבהיר לו בדיוק מה נדרש ממנו.

התוצאה הגרועה של התנהלות כזו היא שהזולת נכנס לעמדת התגוננות. אנחנו תופסים צד אחד, הזולת תופס את הצד השני. אנשים לא אוהבים שמכתיבים להם מה לעשות. אנשים רוצים להחליט בעצמם.

התוצאה הגרועה יותר של התנהלות זו היא שהאחריות נשארת אצלנו, במקום לעבור לזולת. הזולת לא מרגיש אחריות – יש מישהו אחר שמקבל על עצמו את האחריות.

התשובה הפשוטה של הרב עמיטל מעבירה את האחריות מאיתנו לזולת. הזולת לא נתבע להגיע לארץ כדי לעזור לנו, הוא נתבע להגיע לארץ כיוון שזאת האחריות שלו. הוא לא עושה לנו טובה אלא לעצמו. האחריות מוטלת על כתפיו והתוצאות של מעשיו ישפיעו עליו בלבד.

אם אנחנו באמת מאמינים באדם, אנחנו צריכים להאמין שיש לו מספיק אחריות אישית כדי להבין בעצמו את גודל השעה. אם אנחנו לא מאמינים באחריות האישית שלו- למה שהוא יאמין בה?

                                       *                   *                   *

'ואם החרש תחרישי

בעת הזאת,

רווח והצלה יעמוד ליהודים

ממקום אחר…'

                                       *                   *                   *

דבריו של מרדכי משקפים אמונה גדולה בבורא העולם ובנצחיותה של האומה. דבריו של מרדכי משקפים גם אמונה גדולה באדם ובטוב העמוק שבנפשו.

הפוסט נסתדר בלעדיכם הופיע לראשונה ב-הישיבה התיכונית הר עציון.